רוב האנשים שנרשמים לאתר כמו זה עושים את זה בשעה מאוחרת, בטלפון, כשאף אחד לא מסתכל. לא כי יש משהו לא חוקי בפעולה, אלא כי מלווה אותה תחושה עמומה של חריגות. אני היחיד שעושה את זה. אם מישהו יגלה, זה ייראה מוזר.
התחושה הזאת שגויה, והיא שגויה בצורה שאפשר למדוד. יש לה אפילו שם בפסיכולוגיה החברתית: בורות פלורליסטית. מצב שבו רוב האנשים בקבוצה מחזיקים בעמדה או בהתנהגות מסוימת, כל אחד מהם משוכנע שהוא היוצא מן הכלל, וכולם משתתקים בגלל אותה טעות בדיוק.
כמה אנשים באמת כאן
בואו נעשה סדר בסדרי הגודל. היכרויות מקוונות אינן נישה מזה יותר מעשור. סקרים חוזרים של מכון פיו בארצות הברית מוצאים שכ-3 מכל 10 מבוגרים השתמשו אי פעם באפליקציית היכרויות, ובקרב צעירים המספר גבוה בהרבה. בישראל, שוק ההיכרויות המקוונות נמדד במאות אלפי משתמשים פעילים. אלה לא חבורה קטנה של אנשים אמיצים במיוחד. זו הדרך הרגילה שבה אנשים נפגשים היום.
וגם הקטגוריה הספציפית הזאת, של קשרים עם פער גיל ותמיכה, אינה קטנה כמו שמדמיינים. אם צריך אינדיקציה פשוטה, אפשר להסתכל על נפחי החיפוש: המונחים האלה נחפשים בעברית עשרות אלפי פעמים בחודש. אף אחד מהאנשים האלה לא מספר על זה בארוחת שישי, וכל אחד מהם משוכנע שהוא היחיד.
הבושה שורדת רק כל עוד היא שקטה. ברגע שסופרים, היא מאבדת את הבסיס העובדתי שלה.
מאיפה הבושה מגיעה
שווה להפריד בין שני דברים שנוטים להתערבב. יש בושה שמגיעה מבפנים, מתחושה אמיתית שמשהו לא מסתדר עם מי שאתם רוצים להיות. ויש בושה שמגיעה מבחוץ, מהדמיון שלנו לגבי מה שאחרים יחשבו. השנייה נפוצה הרבה יותר, והיא כמעט תמיד מבוססת על קהל מדומיין שמחמיר בהרבה מכל אדם אמיתי.
3 שאלות שעוזרות להפריד ביניהן:
- אם לא הייתי צריך לספר לאף אחד, לעולם, האם עדיין הייתי מרגיש לא בנוח. אם התשובה היא לא, הבושה חיצונית, ואפשר להפסיק לשלם עליה מס.
- האם אני עושה למישהו עוול. לא "האם מישהו ירים גבה", אלא האם יש כאן אדם שנפגע. זו שאלה שונה לגמרי, וההבדל בין השתיים הוא כל העניין.
- האם הייתי מרגיש כך גם אם החבר הכי טוב שלי היה מספר לי בדיוק את אותו סיפור. כמעט תמיד התשובה היא לא, ורובנו סלחניים כלפי אחרים בהרבה מכפי שאנחנו כלפי עצמנו.
דיסקרטיות אינה בושה
צריך להיזהר מהקפיצה ההפוכה. מי שרוצה לשמור על הפרטיות שלו אינו בהכרח מתבייש. אנשים לא מפרסמים בעבודה עם מי הם ישנים, כמה הם מרוויחים או מה קורה אצלם בטיפול, ואף אחד לא קורא לזה בושה. קוראים לזה גבולות.
ההבדל פשוט: בושה היא רצון שהדבר לא יהיה קיים. דיסקרטיות היא רצון לשלוט במי יודע עליו. אפשר להיות דיסקרטי לחלוטין ולהיות שלם לגמרי עם מה שאתם עושים, וזה למעשה המצב הבריא ביותר.
שורה תחתונה
אתם לא חריגים, ואתם בהחלט לא לבד. אתם בקבוצה גדולה מאוד של אנשים בוגרים שהחליטו לחפש משהו שמתאים להם, בדיוק כמו שהם בוחרים איפה לגור, במה לעבוד ועם מי לבלות. הדבר היחיד שמייחד את הקבוצה הזאת הוא שרובה שותקת, וזו בדיוק הסיבה שכל אחד בה חושב שהוא לבד.